הניתוח הנכון. לא קשור לקורונה

באבחנות בטרם הניתוח נכתב:

• אוטם שריר הלב
• מחלה מפושטת קשה של עורקי הלב
• עורק אחד חסום (אולי ע"י קריש דם)
• חשד לקרע בשריר הלב
• שוק קרדיוגני (לבבי)

מפחיד למדי.

ל. היא בת 70, ססגונית ונמרצת, ומזה ארבעה ימים חשה מחושים רצופים בחזה. לא התאים למה שהיא יודעת על אוטם. כאב רצוף, מפושט בחזה, לא מתגבר במאמץ, לא נחלש במנוחה, אולי קצת הוקל כשלקחה אופטלגין.. ניסתה גם תרופה לצרבת – כלום. החליטה לגשת לרופאת המשפחה ביום ראשון בבקר.

דבר ראשון עושים א.ק.ג..

 לא נראה טוב.

 מייד אמבולנס ולמיון בבית חולים לא גדול במרכז, כי רופאת המשפחה משוכנעת שמדובר בהתקף לב. מבצעים אקג נוסף במיון – ונראה שהרופאה צדקה. התייעצות עם קרדיולוג – וקדימה לחדר הצינתורים.

הקרדיולוג שמלווה אותה לחדר צינתורים מעדכן: "יש לך התקף לב חריף. בהחלט היה עדיף לו הגעת לפני 3-4 ימים". ובדרך כבר שואל שוב את אותן השאלות השגרתיות: "באיזו עוצמה הכאב?" כואב די חזק, אבל לא בלתי נסבל. "היו עליות ומורדות?" לא, ענתה. זיפת, אבל אותו הדבר כל הזמן. "בחילה? הזעה? חיוורון? עילפון?" לא. סתם נורא מעצבן…

על שולחן הצינתורים, חוץ מהתחושה של חום מהצוואר עד הירכיים שוב ושוב (כן, הזהירו אותה כל פעם), פתאום תחושה של חולשה קיצונית, ועומדת להתעלף. היה גם יותר רעש בחדר, התחילו פתאום לעוף הוראות בקול רם – "לתת נוזלים בלחץ"!, "להכין אדרנלין"!, "שיהיה כאן קוצב דהפיברילטור מוכן"!, אבל תוך דקות התחושה חלפה, וההמולה שככה. אמרו לה שלחץ הדם ירד ל /60 לזמן קצר, אבל הצינתור הסתיים. עכשיו חושבים ומתלבטים מה הלאה.

העבירו למיטה ולטיפול נמרץ. שם עושים אקו לב שנמשך יותר מדי זמן. ושוב הרבה אנשים בחדר, והמולת ההימהום של הרופאים סביבה מאד מטרידה אותה. החליטה שיותר אפקטיבי להתעצבן. "מישהו יכול להגיד לי מה קורה?"

מנהל הטיפול נמרץ מסלק את כולם ויושב ליד המיטה. "תראי, המצב די מסובך ואנחנו קצת מודאגים. אנחנו חושבים שעברת אוטם בשריר הלב, אמנם לא גדול מאד, אבל הוא כפי הנראה הסתבך בקרע בדופן הלב. דבר די נדיר אך מסוכן ביותר, וכאשר מאבחנים אותו צריך להתקדם במהירות לניתוח לב. הדם שדולף מהקרע לוחץ על הלב מבחוץ ומקשה על פעולתו. צריך לנתח במהירות, לנקז ולהוריד את הלחץ מהלב. בנוסף צריך יהיה גם לבצע ניתוח מעקפים. עורקי הלב שלך מוצרים במידה קשה, וחייבים לחדש אליהם את זרימת הדם ע"י ביצוע מעקפים"

מתי? איפה? מי המנתח? אני נשארת הלילה כאן בטיפול נמרץ? הניתוח מסוכן?

"המצנתר ואני דיברנו עם ד"ר כסיף בשיבא. מתארגנים שם ממש עכשיו לקלוט ולנתח אותך בדחיפות".

כמו נבוט בראש.

לא זוכרת כמעט כלום מהאמבולנס. בטיפול נמרץ ניתוחי לב שוב עטים עליה כמו זבובים – אחיות, רופאים.. אבל כולם רגועים, מאירי פנים, ורואים עיניים מחייכות מעל מסכות הפנים. רופא אחד מחתים על הסכמה, מיד אחריו מסביר ד"ר כסיף בקצרה את תכנית הניתוח, מדגיש שהניתוח יותר מסוכן מניתוח מעקפים "רגיל", אבל "כן. כבר עשינו כאלה….."  נשמע לה מסוכן מאד, אבל איכשהו היא רגועה ובהרגשה שהאנשים סביבה יודעים מה צריך לעשות. נראה שיהיה בסדר.

לוקחים משטף (משטחי אף ולוע לבדיקת קורונה. בלילה הגיעה תשובה שלילית), ומתקדמים לחדר ניתוח.

הרדמה מאד זהירה והדרגתית. כשיש לחץ חזק על הלב (טמפונדה) לחץ הדם בגוף נשמר בסיוע האדרנלין המופרש בגוף בסטרס. האפקט הזה נעלם בעת מתן חמרי הרדמה, וכמעט תמיד החולים הללו קורסים בעת ההרדמה. צריך מרדים מיומן שיודע ומתחיל להזליף תרופות ששומרות על לחץ הדם…

ובדיוק ההיפך לאחר פתיחת בית החזה, בעת פתיחת שק הלב (הפריקרד), עם שיחרור הנוזל, לחץ הדם יודע לזנק לשמיים, מה שבדרך כלל גורם באופן מיידי להתפרצות מחודשת של הדם מהקרע בשריר… אז עושים נקב זעיר בקרום העוטף את הלב, ונותנים לנוזל לצאת בזרם דקיק, תוך הורדה במקביל של הטיפול התרופתי.

הפתעה: הנוזל אינו דם! נראה נוזל צלול יחסית.

כלומר – כפי הנראה אין קרע בלב. חדשות טובות!

אבל עכשיו כל הקונספט, מה שנקרא 'אבחנת עבודה' משתנה. אם לא דם, אז מה הוא הנוזל שבשק הלב שלחץ כל כך חזק? והאם באמת ל. חוותה התקף לב?

ברפואה, ויותר מזה ברפואת חירום, ה'סיפור' או 'אבחנת העבודה' קובע את הטיפול, התרופה או את הניתוח שייתן מענה מתאים. במקרי חירום, איבחון מהיר וחתירה לפיתרון מהיר הם מצילי חיים. אין זמן לדיון מקיף, חשיבה מעמיקה של 'אבחנה מבדלת', והדיון הקליני מתנהל יותר כמו ניהול סיכונים. איך נשיג תוצאה אופטימלית בזמן מינימלי.

לכן שינוי ה'סיפור' אצל ל. היה קריטי בחשיבותו.

היה ברור לי כעת שלא מדובר על התקף לב עם קרע בדופן, אלא על תופעה שונה לחלוטין של דלקת קרום הלב (פריקרדידיטיס), שגרמה להצטברות נוזל בכמות גדולה סביב הלב. לאקג שבוצע אכן יש דמיון לאקג בזמן התקף. הכאב הרציף שנמשך 4 ימים מכוון גם הוא את האבחנה לדלקת קרום הלב.

הצינתור שבוצע חייב אותנו להיצמד לתכנית של ביצוע מעקפים.  לפחות אחד מהם היה קריטי בחשיבותו. אז החצי המסוכן והלא מסובך של ניקוז הנוזל כבר בוצע. כעת צריך היה להתחבר למכונת לב ראה, ולזהות את כלי הדם שאליו צריך להתחבר. זה כשלעצמו היה סיוט לא קטן. במצב דלקתי הלב מתכסה בשכבה ספוגית שמקשה מאד על זיהוי האנטומיה, אך לאחר חיפושים ממושכים נמצא עורק המטרה, וניתוח המעקף בוצע. הלב נראה " מרוצה" ביותר, נפרדנו ממכונת לב ראה בידידות רבה, ותוך זמן קצר התקבלה ל. בזרועות פתוחות ע"י האחיות בטיפול נמרץ.

5 ימים מאוחר יותר היא השתחררה בשלום לביתה. לא לחצנו ידיים. בכל זאת, עידן קורונה.